תיאום-תורים-למאבחנים-פורטל-קשב-וריכוז
תור למומחה מומלץ

מערכת תיאום תורים

ליסה גרוסמן – התמכרות למסכים

תוכן עניינים

מומחה-קשב-וריכוז (1)

התמכרות למסכים / ליסה גרוסמן

אחד הנושאים השכיחים המטרידים הורים שמגיעים אליי להדרכה, הוא התחושה שילדיהם מכורים למסכים. גם ההורים הצעירים של היום עדיין זוכרים את התקופה שבה המסכים לא היו חלק כל כך דומיננטי מחיינו, כשנהגנו להעסיק את עצמנו במשחקי גומי, קלאס, כדורגל, מונופול ושבץ-נא. והיום, כמעט בכל חדר בבית יש מסך טלוויזיה או מחשב, וכל ילד יכול להוריד כל סרט או פרק של סדרה, ולהיכנס לכל אתר, בלי כל קשר לשעה ביום או לפעילות בה הוא אמור לעסוק, בין אם מדובר בהכנת שיעורי בית או ישיבה משפחתית לשולחן. נדמה שהטכנולוגיה הויזואלית תובעת (בהצלחה) בעלות על הקשב של ילדינו, ובכל גם על עולמם הפנימי, שניזון יותר ויותר מהעולם הוירטואלי ופחות מהעולם האמיתי.

לכן, השאלה הראשונה בפגישה עם הורים המוטרדים מהנושא, היא “כמה זמן איכות אתם מבלים עם ילדכם?”. זמן איכות- הכוונה לזמן שבו הילד וההורה מקיימים אינטראקציה הדדית ומשותפת, כמו שיחה או משחק משותף. משחק עם הילד בפלייסטיישן או שיחה במהלך נסיעה באוטו עשויות להיות פעילויות נעימות ומהנות, אך הן עדיין ממוקדות בגירוי אחר, חיצוני ולא בקשר הבינאישי. חשוב, אם כן, להבין בראש ובראשונה עד כמה יש לתקשורת בלתי אמצעית שכזו מקום בחיי היומיום בבית המשפחה.

השאלות הבאות נוגעות לגבולות הקיימים סביב נושא המסכים, וכיצד הילדים מעסיקים את עצמם כשאין מסך בסביבה. חשוב שההורים יבינו- היכולת של הילדים ללמוד להעסיק את עצמם ללא מסך, והיכולת שלהם להנות מזמן איכות ולקיים תקשורת במהלכו, תלויה בהצבת גבולות ברורים לכל נושא החשיפה למסכים. ככל שהמסך דולק פחות, כך לילדים יש יותר זמן לתרגל אלטרנטיבות שמפעילות את הכישורים החברתיים ואת הדמיון. שווה להתעכב על הנקודה הזו, שכן בעוד שרובם המכריע של ההורים מבינים אותה, הם מתקשים לפעול על פיה. מדוע? הסיבה היא פשוטה, והיא נעוצה בכוח שיש לטכנולוגיה בעיצוב חווית החיים שלנו. המסך הוא גירוי מרגיע. הוא מספק מגוון עצום של גירויים ויזואליים וקוליים, וממקד סביבו גם את הילדים הכי היפר אקטיביים שיש. כשיש בבית גירוי שפותר הכל ומשקיט כבמטה קסם כל אי שקט- קשה לעמוד בפיתוי לעשות בו שימוש, גם אם ברקע קיימת ההבנה שלטווח הארוך יש לזה מחיר. עד כמה שאנו כהורים מאמינים בזה, קשה לשכנע ילד שאומר “משעמם לי ואין מה לעשות” שיש אלטרנטיבות. הקושי לשלוט בהרגלי הצפייה המשפחתיים גובר כאשר ההורים עצמם מכורים לטלוויזיה ולמסכים.

דוגמא יפה להשפעת הגישה ההורית על הרגלי הצפייה ניתן למצוא אצל זוג הורים גרושים שהגיעו אליי להדרכה. כאשר שני ילדיהם שוהים בבית האם, היא מתווה עבורם כללים ברורים לגבי צפייה בטלויזיה, וכשהיא שבה מהעבודה בסביבות השעה 16:00, היא מיד מכבה את המסך, שולחת את הילדים להכין שיעורים ובכל מקרה לא מאפשרת להם צפייה לאחר השעה 21:00. לעומת זאת, בבית האב מתאפשר לילדים לצפות בטלוויזיה ככל שיחפצו, בין אם תוך כדי הכנת שיעורים או אכילת ארוחה. הילדים מצהירים כי “הרבה יותר כיף אצל אבא”, אבל בחינה מעמיקה יותר של התפקוד שלהם מגלה כי בימים שהם מגיעים לביה”ס מבית האם, הם קשובים ומאורגנים, בעוד שבימים שהם מגיעים מבית האב, מצטיירת תמונה של ילדים בעלי הפרעת קשב.

השלב הראשון בעריכת שינוי בהרגלי הצפייה (וחשוב לזכור ששינוי כזה לוקח זמן- לפחות חודש ימים) הוא קודם כל הסכמה בין ההורים לגבי כללים ברורים הקשורים לצפייה (למשל: לא צופים בזמן ארוחה, זמן צפייה יומי לא עולה על שעתיים וכד’). בשלב השני יש להציג לילדים את התכנית, ולהסביר להם את הרציונל שבעריכתה. ניתן להשתמש בשיחה כפתח לדיון על מה אפשר לעשות כשהמסך כבוי.

מעל לכל, חשוב להורים לבחור יעד שהם מאמינים בו ויכולים לממש. אם הם עצמם מתקשים לשים גבולות על “זמו מסך” כדאי לעצב תוכנית לשינוי הרגלים עבור כל בני המשפחה, ולמדוד את ההצלחה של התוכנית עם מעקב יומי או שבועי. אפשר בהחלט ליצור אווירה משפחתית נעימה ומגוונת יותר גם עם הנוכחות של המסכים בחיינו, אך המפתח להצלחה הינו במנהיגות ההורית.

מומחה-קשב-וריכוז (1)

שתף עמוד זה