בשנים האחרונות, עולה המודעות לנושא של דיסלקציה ואנשים דיסלקטיים. עולה כמובן השאלה, האם המידע שלנו על דיסלקציה הוא באמת נכון? מה באמת אתם יודעים על דיסלקציה? השאלות הללו עולות וצצות, בעיקר כאשר אנשים שמים לב שהילדים שלהם מתחילים להתקשות בקריאה. חשוב כמובן לשים מספר סייגים לקשיים הללו – לכל ילד יש קצב התקדמות משלו, ולעתים אנחנו חושבים שהקצב של הילד הוא יחסית איטי, אולם זהו מדד יחסי בלבד. חשוב להבין, כי דיסלקציה לא נעלמת עם הגיל. יש אמנם דרכים לטפל בה, ולעתים קצת להקטין את ההשפעה שלה, אבל יש אנשים שסובלים מאותה רמה של דיסלקציה למשך כל שנות חייהם.
אם כן, כיצד תוכלו לזהות האם לילד שלכם יש דיסלקציה ולא הפרעה אחרת, כמו הפרעת קשב וריכוז, ותוכלו לשלוח אותו אל אבחון מתאים? צריך לשים לב, כי תהליך הקריאה הוא ככלות הכל תהליך של למידה. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן לקרוא, ויש שגיאות כתיב שלעתים נשארות אפילו עד גיל מאוחר יחסית כמו גילאי 12-13, אך צריך להסתכל על התמונה הכוללת – האם לילד קל לקרוא, האם הוא לא מתקשה בקריאה, האם הוא לא מתחמק ממשימות של קריאה וכיו”ב. כך אפשר לזהות כבר בהתחלה מקרים של דיסלקציה.
אבל זה יותר מקושי בקריאה
למרות שכביכול הסממן הראשוני של דיסלקציה הוא הקושי בקריאה, חשוב לדייק ולהסביר מה בדיוק קורה בראש של אדם דיסלקטי, או ליתר דיוק – מה קורה גם בראש של אדם שאין לו דיסלקציה, וכך נוכל להשוות ולראות.
כאשר אדם ללא דיסלקציה קורא טקסט, הוא מסוגל למעשה לקשר את האות שהוא קורא (שבסופו של דבר היא סימן ותו לא) לצליל מסוים. את סך האותיות הוא מסוגל להרכיב לסך של צלילים שיוצרים מילה, ולמילה הזו יש כמובן משמעות. אז היכן הדיסלקציה נכנסת לתמונה?
חשוב להבין, כי אנשים עם דיסלקציה מסוגלים להבין די בקלות את משמעותן של מילים, ולעתים הם אף יכולים להבין את המשמעות של מילים מורכבות במיוחד – אבל רק כאשר הן נשמעות. החלק בעייתי בדיסלקציה קשור במונח שנקרא מודעות פונולוגית. המודעות הפונולוגית היא היכולת שלנו לבצע את הקישור בין סימן, לצליל, למשמעות. אצל אנשים עם דיסלקציה, יש בעיה במודעות הפונולוגית, ולכן האותיות, מסיבות שונות, לא מצליחות להגיע לשלב שבו הן נקלטות ומעובדות במוח לצלילים, ולכן הם לא מצליחים לייצר משמעות הגיונית ממה שהם קוראים.
חשוב לחזור ולהדגיש את הנקודה – דיסלקציה היא לא בעיה של הבנת מילים באשר הן, והיא לא בעיה של הבנת משמעות של מילים ומושגים. מדובר על חוסר היכולת להפוך את הטקסט הכתוב לכדי מילה, וברור שאם המילה לא נוצרת – גם אי אפשר להקנות לה את המשמעות הרצויה. קל להבין מדוע אנשים שהיום היינו מכנים אותם דיסלקטים, נתפסו בעבר כאנשים עם בעיות קוגניטיביות חמורות, ואנשים עם קשיי תפיסה.
אז למה בכל זאת יש בעיה במונחים?
אנחנו כמובן לא מתעלמים מעובדה אחת מעניינת מאד – שרוב האנשים שיש להם דיסלקציה, מבוגרים וילדים כאחד, הם אנשים שנראה שיש להם אוצר מילים דל יותר, וגם לאחר שמתחיל הטיפול בדיסלקציה, נראה שאוצר המילים שלהם עדיין דל יחסית. זה כמובן לא נובע מבעיות שכליות, אלא מהיגיון פשוט מאד. אדם שמתקשה בקריאה, הוא אדם שפחות נוטה לקרוא, בפרט אם לא אבחנו שיש לו דיסלקציה. אותו אדם ללא ספק מבין שיש לו קושי – וכשם שאתם לא תרוצו לבצע בהתלהבות משהו שאתם לא טובים בו, כך גם אדם עם דיסלקציה.
מכיוון שאנשים עם דיסלקציה נוטים פחות לקרוא, לכתוב ולהתנסח בכתב, באופן טבעי הם נחשפים לפחות מילים (שכן אין מה להשוות בין אוצר המילים הכתוב לבין אוצר המילים של השפה המדוברת). לכן, חשוב כן לעודד אנשים עם דיסלקציה לקרוא ככל שהם יכולים, לאפשר להם הקלות שונות, ולדאוג לפיתוח ההשכלה שלהם, על מנת שיוכלו להתקדם בחיים.
דיסלקציה היא לקות שיש לאבחן באמצעות אבחון דיסלקציה מקצועי. ברגע שולה חשד לגבי ילד או בוגר, יש לפנות מיידית למכון מקצועי ומנוסה כדי לקבל תוצאות אמינות תוך זמן קצר.
