הפרעת הקשב הפכה לתופעה מוכרת שמרבים לשוחח עליה. בשנים האחרונות הולך ומתברר שיש יותר ויותר תלמידים שמאובחנים בסינדרום של ADHD והעיסוק הגובר בסימנים של ההפרעה הביא לכך שהתווית השלילית שהודבקה לה הולכת ודועכת. נדמה ש’היפריות’ הפכה להיות אופנתית וסקר שפרסם לאחרונה משרד הבריאות מעלה שכמות הריטלין שנמסרת בבתי המרקחת גדלה פי כמה מונים. הממצא הזה קצת מטעה משום שמדובר בגידול במספר הקילוגרמים של התרופה שנמכרת ואלה שחל אצלם גידול בצריכה הם דווקא המבוגרים ולא הילדים. אבל המודעות הציבורית ומספר התלמידים שמקבלים הקלות ממשרד החינוך בגלל ההפרעה והנגזרות שלהם אכן עלה. מדוע חל גידול והאם הוא ‘אמיתי’ או מדומה?
לדעתי חלק מ’האשמה’ לתופעה קשור לסביבה בה הילדים גדלים. כאשר אני עורך אבחון לתלמידים עם הפרעת קשב אני מתבונן לא רק בתפקוד הקוגניטיבי, במידת המוסחות שלהם, בתכונות האישיות ומצבם הרגשי. אני מתבונן גם במעטפת התרבותית והחברתית בה הם חיים. נדמה לי שבמובן מסוים כל התרבות שלנו הפכה ‘היפראקטיבית’. הסביבה שלנו רוחשת מכשירים – טלפנים ניידים, מחשבים, משחקים אלקטרונים, טלוויזיה. כולם מרצדים לנגד עינינו, מחליפים במהירות תכנים, מתאמצים לרגש. לא קל להיות תלמיד בתוך סביבה כה תזזיתית, אפילו לא ל’דור הריטלין’. נער עם הפרעת קשב סיפר לי באחת הפגישות הטיפוליות:
כשאני חוזר מבית הספר אני מתיישב לשחק במחשב, לרוב בפיפ”א. לפעמים המשחק נתקע וזה ממש מעצבן. צריך לחכות כמה דקות ולפנמים צריך להפעיל את המחשב מחדש. לפעמים הקבוצה השנייה מכניסה גול. גם זה מעצבן. ובכל זאת אני נשאר לשבת ולשחק במחשב.
המשחקים האלה נפוצים ומדמים את המצב של הפרעת קשב: הם מכוונים אל התחומים שמהנים ומרגשים, הם דינאמיים ומשתנים כל העת, האם מאפשרים (כמעט בלי שאנו מרגישים בכך) לברוח מהמציאות עצמה. אסקפיזם, איננו בהכרח תופעה גרועה אבל הוא עלול לפגום התפקוד היומיומי לא רק של ילדים אלא גם של מבוגרים. כמה מאיתנו פותחים את הדואר האלקטרוני עשרות פעמים ביום, רק כדי לענות על שניים שלושה מסרים? האם שמתם לב שהדוא”ל משמש לכם אמצעי של הפגה, הזדמנות לדחות ביצוע של מטלות יותר חשובות? השימוש באינטרנט הפך מכשיר מרכזי בתקשורת עסקית ואישית, אבל לצד יתרונותיו הגדולים יש לו לא מעט חסרונות. הסביבה הממוחשבת מעודדת את האשליה של פרודוקטיביות אבל למעשה מגבירה את בזבוז הזמן. דפדוף בדואר האלקטרוני הוא פעילות סרק שדוחה את העיסוק בדברים חשובים יותר, שמעוררים עומס וחרדה. כך הופכת השוטטות האלקטרונית הזו אמצעי לווסת רגשות שליליים, חיזוק להרגל גרוע. האינטרנט משמש לילדים וגם למבוגרים אמצעי לדחות מטלות אחרות שהיה עליהם לבצע. רובם התייחסו בחיוב רב לאינטרנט, כאמצעי של עניין, שעשוע והפגה של לחצי היומיום.
האם ניתן לצמצם את ההשפעה התזזיתית הזו? אני סבור שכן, אבל נחוצה לכך מודעות גבוהה וגם לא מעט נחישות. כדי לגדל ילדים באקלים יותר קשוב ואיטי נחוץ ראשית לשוחח על כך, להפנות את תשומת הלב לתופעה הזו עצמה. מכיוון שמשחקי המסך ממכרים, נחוץ ליצור חוויות וזמנים שבהם הקצב שונה, נטול מידע תזזיתי ומרצד, שבו אנו משוחחים ביחד. אחת הדרישות לכך היא שהורים יגבילו את הזמן שילדיהם בוהים במסך. הסבר עניני והתעקשות עשויים להניב פירות מועילים. למעשה ניתן להחיל אקלים פחות תזזיתי גם בכיתה. אציין שתי דוגמאות: הנוכחות של הטלפונים הניידים גוזלת ללא ספק מתשומת לבם של התלמידים לנעשה בכיתה. יש ערים ומדינות בעולם שהחליטו שלא לאפשר להכניס לבתי הספר ולכיתות טלפונים ניידים. התפתחות נוספת ומעודדת – בשנים האחרונות קמה תנועה שדוגלת בשינוי פרדיגמה, במקום לימודים בשיטת המזון המהיר, כלומר תכנים אחידים לכולם, שבנויים לעיכול מהיר ונוח, הגיע הזמן להקדיש ללמידה יותר זמן ומחשבה, הגיע הזמן ללמידה בסגנון של ‘מזוון איטי’. בכיתות כאלה אין צורך ‘להספיק’ את החומר, אין מבחנים מדי יומיים, יש מקום לדיונים והבעת דעות, יש יותר פעילות ופחות הקשבה פסיבית. יתכן שהמזון האיטי והאקלים ה’איטי’ במשפחה ובכיתה יצמצמו גם את מספרם של הילדים שסובלים מהפרעת קשב.
לפרטים נוספים eliezeryariv.net
טלפון: 050-5658308
עוד על: טיפול בהפרעות קשב וריכוז
